מאת קרל הופמן

הגישה החדשנית של מרכז ולדון ירושלים לטיפול באוטיזם משתמשת בתנועה ליצירת קשרים במוח עם תוצאות מרשימות. גישה מהפכנית למבט על הבנה אנושית נותנת הזדמנות חדשה לסובלים מאוטיזם.

שליחות חייו של ולטר סולומון התחילה לפני כמעט יובל, כאשר פסיכולוג הודיע לו ולאשתו שבנם רוברט סובל מפיגור קשה.

הוא נזכר: "בשנת 1968 נולד בני. כעבור שנתיים – המילה "אוטיזם" לא הייתה קיימת במנצ'סטר, אנגליה, באותם ימים – הוא אובחן כ"מפגר, מרוחק ובעל התנהגות מזעזעת", והפסיכולוג החינוכי אמר לנו באותה הזדמנות שהמצב יחמיר. כאשר זה יהיה קשה מדי, כך אמר, ניאלץ להכניס אותו למוסד ולהמשיך בחיינו.

"כיום, הילד הזה נשוי עם שתי בנות קטנות ומקסימות. יש לו עבודה טובה והוא חי חיים עצמאיים כחבר תורם בקהילתו".

כיצד ילד זה, שהתרפיות הקונבנציונליות של שנות השבעים התייאשו ממנו, צמח לאיש שהינו כיום? לא היה זה נס שהציל את רוברט הצעיר אלא פגישה מקרית בין הוריו לבין רופא שהבין שבעייתו של רוברט אינה פסיכולוגית, כזו שמערבת תיאוריות מופשטות של המוח, אלא בעיה נוירולוגית הקשורה למבנה ולפעילות של המוח הפיזי הממשי.

שבועיים לאחר שמיעת האבחון והציפיות החמורות של הפסיכולוג החינוכי, התמזל מזלם של בני הזוג סולומון לפגוש את ד"ר ג'פרי ולדון, נוירולוג בריטי שהשקיע 30 שנה בצפייה וטיפול בילדים בעלי הפרעות לימודיות. באמצעות צפייה נרחבת בילדים צעירים במשחק חופשי, הוא ניסה לזהות את התהליכים והמנגנונים הבסיסיים היוצרים את ההבנה האנושית בטרם באה התרבות לעצב או לעוות את צורתו של הילד.

ולדון השתמש במילה "הבנה" במובן של פיתוח היכולות הקוגניטיביות, החברתיות והרגשיות. והנחת היסוד הבסיסית של תיאוריית ולדון היא שכל ההבנה האנושית נובעת ישירות מתוך ארגון דפוסי תנועה בזמן ובמרחב; ש"משמעות נובעת מתנועה".

משפחת סולומון החלה להשתמש במתודולוגיה של ולדון על בנם בכל יום, במשך כמה דקות ביום. "ואז החיים המשיכו כמו שהם המשיכו" אומר סולומון בנימה פיוטית. "רוברט השתפר לאט, לאט, לאט, לאט. אין כאן ניסים. יש כאן הרבה עבודה קשה. הוא למד בתיכון ובמכללה והוא ממשיך להשתפר".

ולטר סולומון, מוכר בגדי תינוקות במנצ'סטר בעת מפגשו הראשון עם ד"ר ולדון ומאוחר יותר נציג מכירות לחברת לייזר ישראלית בארצות הברית, התפתח מאז לאוטוריטה מוכרת בתחום האוטיזם, מחבר מספר מאמרים מלומדים וספר בשם "אוטיזם והבנה: גישת ולדון להתפתחות הילד". כמו כן, הוא מטפל מוביל בגישת ולדון עם מרכז טיפולי שנפתח לאחרונה בירושלים.

אז מהי בדיוק אוטיזם וכיצד אפשר לטפל בה? "לפי דעתי מדובר במצב נוירולוגי המשפיע על המוח", אומר סולומון. "ומה שאנו מתארים כ'אוטיזם' – שוב, לפי דעתי, היא סדרת התנהגויות המתעוררות בגלל הבעיה הראשונית – בין אם מדובר בבעיית מוח, במחסור חמצן בלידה או בבעיה סביבתית. ייתכנו גורמים רבים. אבל ברמה הבסיסית, מדובר בבעיה מוחית".

וסולומון עומד על כך שהמצב עשוי להופיע בצורות רבות. "נוהגים לומר 'אם ראית ילד אוטיסט אחד, ראית ילד אוטיסט אחד'. כולם שונים".

הוא מוסיף: "המקור של התנהגויות אוטיסטיות היא כישלונו של הילד לנוע באופנים שילדים רגילים נעים. ויש אנשים – מדענים טובים מאוד – שמאמינים שאפשר לראות זאת כבר ברחם. כל ההבנה המוקדמת נובעת מתנועה.

"יש לך ילדים? אם תוכל, היזכר בתקופה שהם היו בני שנה ושנתיים, יושבים בכיסא האוכל, מרימים חפצים, מניחים אותם, דופקים אותם יחד, זורקים אותם, מכניסים אותם לפה, מגרדים אותם על השולחן וכו'. בכל פעם שהם מבצעים תנועה, היא מעט שונה מפני שאי אפשר לחזור על שום תנועה באופן מדויק. וכך הם לומדים. אם הם לא נעים, אין להם את כל ההתנסות הזאת בלמידה.

"הגאונות של ג'פרי ולדון הייתה בזיהוי תהליך כזה כנושא העיקרי, ובפיתוח מתודולוגיה הגורמת לילד לנוע. נקרא לו תלמיד, משום שהאדם יכול להיות בן 30 או 50 או 9 או בן שנה. זה לא משנה. אנו מסתכלים על הגיל ההתפתחותי של הילד, וגורמים לילד לעשות את כל התנועות שהוא כנראה פספס כשהיה בגיל הרך.

"תנועה. זה מה שאנו עושים בגישת ולדון. תנועות חזרתיות פשטניות מאוד".

לפי העמותה הישראלית להתפתחות הילד ושיקומו, העובדת בשיתוף פעולה עם קופת חולים מאוחדת, שיעורי האוטיזם בישראל עולים לעשור האחרון. אולם, לעומת העליות ברחבי העולם בשיעורים אלו, שיעור האוטיזם כאן בארץ נמוך יחסית. אבחון אוטיזם ברחבי העולם עומד על כאחוז, לעומת מחקרים עדכניים מישראל המדווחים על שיעור של 0.48% לילדים מגיל שנה עד 12.

בכל מקרה, סולומון מדגיש שהמתודולוגיה שבה הוא משתמש מתאימה לא רק לילדים צעירים אלא גם ילדים בוגרים יותר, מתבגרים ומבוגרים. הוא אומר: "פגשתי הבוקר ילד בן 12 שהגיע מאוד כועס, מאוד נסער. האימא אמרה שהוא רצה לעשות משהו אחר והיא לא הרשתה לו. הוא נכנס לכאן כמעט במצב אלים. התחלתי לעבוד עם הילד, להזיז דברים מפה לשם…

"מה שאנו עושים זה חיבור שני צדי המוח, וכן פיתוח נתיבים עצביים חדשים. כפי שכולנו יודעים היום, המוח הוא פלסטי (גמיש). המוח פלסטי יותר בגיל שנה ושנתיים, וממשיך להיות פלסטי לאורך החיים. לכן, התפקיד שלי הוא לגרום לילדים לנוע באופנים שממלאים את הפערים שלהם בהבנה. לאחר שעבדתי עם הילד במשך 45 דקות, הוא היה שליו ורגוע והצליח לעשות את העבודה בכוחות עצמו ללא התערבותי, או עם התערבות מינימלית מאוד."

סולומון מספר על התנסותו עם אישה אוטיסטית בת 50 שבה טיפל במשך שנה וחצי, 45 דקות בשבוע, ושחוללה "שינוי משמעותי בחייה". הוא מצהיר: "אינני מעוניין כלל בגיל הכרונולוגי של האנשים מולי; אני מעוניין בגיל ההתפתחותי שלהם. ואני תמיד יכול לעזור להם".

אז איך מוכר בגדי תינוקות לשעבר ולימים נציג מכירות של ציוד לייזר רפואי הפך למומחה לאוטיזם, חסרים מוטוריים, נתיבים עצביים והפרעות לימודיות? ואיזה מסלול הוביל אותו לניהול המרכז הישראלי הראשון והיחיד לטיפול בגישת ולדון?

סולומון, כעת בן 79 אך צעיר מאוד ברוחו, נזכר: "כך זה קרה: השקעתי את שנות חיי במכירת לייזרים, מעבר לאמריקה, עלייה לארץ, נישואין, גירושים, אישה שנייה. כולנו היינו חברים ושתי הנשים נפטרו בתוך שנה. בשלב זה החלטתי לשנות את חיי. אז עברתי לצרפת ואמרתי לכולם שאני הולך לכתוב בבקרים, לצייר בצהריים ולשתות יין אדום בכל ערב. וכך עשיתי במשך 5 שנים."

בתקופה זו הוא גם שקע במחקר. מלבד קריאה נרחבת, משימה זו דרשה התכתבות בינלאומית ופגישות עם אנשים שהכירו את ג'פרי ולדון, שעבדו אתו או שהיו להם ילדים שעבדו אתו. הוא ביקר בבתי ספר שעבדו עם גישתו באיסלנד ובסלובניה, שם, כך לדברי סולומון, "הם מקבלים את זה כנורמה ואינם מאמינים שזו לא הנורמה בכל מקום אחר".

התוצאה המיידית של אותן חמש שנים בצרפת – מלבד כמה ציורים וככל הנראה כמות נכבדה של שתיית יין – הייתה ספרו "אוטיזם והבנה". סולומון חזר לאנגליה לרכישת הבנה עמוקה יותר של גישת ולדון. הוא הלך לאחד משלושת בתי הספר שהשתמשו בגישה באותה תקופה ושכלל את כישוריו על ידי טיפול בילדים האוטיסטיים בבית הספר. "עשיתי את זה, וגיליתי שאני אוהב את התחום ומצליח בו".

לאחר מכן סולומון המשיך לוועידה בנושא אוטיזם בירושלים ופגש את פרופסור סטיבן גרוס ממרכז פוירשטיין. "הוא אמר שאם אבוא פעם לגור בירושלים אבקר אותו. אז לקחתי את זה כהצעת עבודה ועשיתי עלייה", נזכר סולומון בבת צחוק.

בימים אלו הוא עובד במרכז פוירשטיין בירושלים בימי שלישי וחמישי ובמרכז הנסיכה בסמה לילדים מוגבלים בהר הזיתים בימי רביעי. "ושם אני עובד אך ורק עם ילדים ומטפלים פלסטינאיים", הוא מוסיף.

כאשר הוא אינו מוסר סדנאות אימון באירופה ובארצות הברית להקניית גישת ולדון לאחרים, סולומון מבלה את שארית זמנו במוסד הטיפול החדש שלו, מרכז ולדון ירושלים. ילדים מגיעים למרכז פעם בשבוע. כל פגישה, האורכת עד שעה, היא פרק זמן אינטנסיבי של פעילות משחקית שנועדה לסייע בהגברת הדחף והמוטיבציה של הילד. היא מחזקת את הקשר בין השקעת המאמץ לבין ההנאה הנובעת מ"עשייה". במשך הזמן, החוויות החיוביות בשיעורים משכנעות את הילד להיות פעיל ופתוח יותר למעורבות, הן עם עצמו והן עם אחרים, ומצמצמות את הנטייה לשימוש בחרדה ובהתנהגות מתגוננת.

הפגישה הראשונה היא ללא תשלום. כל הפגישות הבאות הן בעלות של 250 ₪, עם הסדרים מיוחדים להורים שאינם יכולים לשלם מחיר זה.

כשנשאל האם הוא מקווה לראות את גישת ולדון נכנסת לשימוש ברחבי ישראל, סולומון משיב בלהיטות כמעט מיסיונרית: "זו התפילה שלי. אני עושה כל שביכולתי. זה כל מה שאני עושה. זה חיים שלי – להפיץ את הבשורה. ג'פרי ולדון נפטר מבלי לפרסם כלום. הוא כתב הרבה אך לא הוציא שום דבר לאור. עמיתיו די זלזלו בו באותה תקופה. הוא הקדים את זמנו.

"בתקופה זו אנשים מבינים את נקודת המבט שלו. ככל שאני פוגש ילדים רבים יותר, כך הם משתפים את חבריהם ואת בתי הספר שלהם. מה שאני רוצה לעשות זה להיכנס לבתי ספר ומרכזי אוטיזם, לתת מצגות והרצאות ולתת לאנשים לדעת מה אני עושה. מטרתי אינה לפרסם את הדברים מראש פינה עד אילת אלא מירושלים סביב העולם וחזרה לירושלים".

" הגאונות של ג'פרי ולדון הייתה בזיהוי תהליך כזה כנושא העיקרי, ובפיתוח מתודולוגיה הגורמת לילד לנוע… מה שאנו עושים זה חיבור שני צדי המוח, וכן פיתוח נתיבים עצביים חדשים" (רויטרס)

במרכז ולדון ירושלים החדש, שם עורכים ביקור שבועי הכולל פרק זמן אינטנסיבי של משחק ופעילות להגברת הדחף והמוטיבציה. (תמונות)

ולטר סולומון עם ילד צוחק במרכז שלו: חיזוק הקשר בין השקעת המאמץ לבין ההנאה הנובעת מ"עשייה".

סולומון על התחלת דרכו: "בשנת 1968 כשנולד בני, המילה "אוטיזם" לא הייתה קיימת. הם אבחנו אותו כ"מפגר, מרוחק ובעל התנהגות מזעזעת".